עמוד הבית / חדשות / “אמא, דברי איתי”. פוסט חדש בבלוג של מיכלי

“אמא, דברי איתי”. פוסט חדש בבלוג של מיכלי

12.4.2020

כבר חודש ימים בני נמצא בחברתי, בבית, ולא בהוסטל שבו חי. הוא הגיע הביתה עקב משבר נגיף הקורונה, סכנת ההידבקות והבידוד הנדרש.

ניסיתי להסביר לבני מדוע נשארים בבית בלי לצאת לרחוב, ומדוע לא מגיעים אורחים לביתנו בימים אלו. הוא הקשיב לדבריי, ודומה שהשלים עם המצב. סייע בהכנות לחג הפסח ברצון, ושיתף פעולה בענייני בית שונים, ואני מתפעלת מהסתגלותו הבלתי צפויה לשינויים קיצוניים כל כך. הטלוויזיה והרדיו  פתוחים כל העת, הקריינים מציפים בעדכונים, המסמרים גם את שערותיי מפחד. בני לא שואל ולא מקשה. אני משוכנעת שהמצב נהיר לו, ושעקב תחושת הביטחון בבית ממש לא אכפת לו מה קורה בחוץ. הייתה לי תחושה שאנחנו צולחים את המשבר בשלום, ושכחתי כי בני נוהג לא לשתף בעולמו הפנימי והרגשי, וכי חומות האדישות-לכאורה, והעמדת הפנים שהכול בסדר יכולות להסתיר זרמים תת-קרקעיים של רגשות קשים ומטלטלים.

יום לאחר ליל הסדר מצב רוחו השתנה, והוא החל לשקוע במחשבות וברגשות משתקים, כמובן ללא אומר ודברים. לפתע, כשקפא במקומו וסירב לאכול, ביקש בקול רפה מאוד: “אימא, דברי איתי”… נדהמתי. הרי מזה זמן ממושך המילים אינן משרתות אותו, והוא לא משתמש בהן, אף לא לצרכים מעשיים.

“על מה לדבר?” שאלתי, והוא לא ידע להשיב.

חוויתי מאמץ כביר מצדו לתקשר. הוא שאל “מה אכלנו לארוחת הבוקר?”, ואני ניסיתי לשחזר.

אחר כך שאל כמה ימים הוא בבית. הבאתי יומן וניסינו לספור. לדבריו הוא שוהה כאן שבועיים, ולא הצלחתי לשכנעו, גם לא בעזרת היומן, שעבר כמעט חודש מיום הגיעו לכאן.

סימני הזמן שלו היו מטחי הגשם שירד לפני ליל הסדר ואחרי ליל הסדר, שאותם הוא שמע, והם נקלטו בתודעתו כציוני דרך למהלך הזמן.

ואז שאל, עדיין בקול רפה מאוד, למה חגגנו את ליל הסדר בלי אורחים, ולמה הוא לא השתתף בסדר הקהילתי, כפי שנהג בשנים קודמות, וכפי שאהב לעשות.

נפתח אפוא צוהר לתקשורת עם בני ה”אילם” מחרדה. השבתי כמידת יכולתי, והגבתי לכל צליל שיצא מפיו. קלטתי שבני מתנהל בעולם כמעט בלי להבין אותו. באותו רגע דימיתי אותו לאדם ההולך ומאבד את ראייתו, והוא חווה את העולם מצטמצם, אך שלא כאדם לקוי ראייה אין לו כלב נחייה, לא מקל הליכה, וגם לא מודעות למה שקורה לו. ברור לי שחוסר ההבנה וחוסר האוריינטציה מפחיתים את הביטחון העצמי שלו ומוליכים למצבי רוח חרדתיים ודיכאוניים, וגם לבלבול גדול.

חשוב היה לי שבני ביקש ממני לדבר איתו, ואכן דיברנו מעט. שיחה זו חידדה בי את ההבנה מה גדול הצורך שלו באחרים כדי להבין מה קורה בעולמנו. נדרשת ממני, וגם מאחרים בסביבתו, אחריות עצומה כלפיו. אני מודה ומתוודה, לא תמיד אני מסוגלת להכיל את התלות שלו בי ואת האחריות הנדרשת ממני. העובדה שהעלה שאלות המטרידות אותו באמת, ושהפנה אותן אליי, מראה שהאמון שלו בי קיים. האמון יכול להוות סוג של מקל הליכה או כלב נחייה, אם משתמשים בו נכון, חשבתי.

חלמתי שבני נמצא בסירה המיטלטלת בים סוער, מזג האויר בחוץ טרם נרגע, המצפן אבד ואיננו יודעים לנווט, אך אני/ אנחנו נחושים להביא את הסירה לחוף מבטחים…

למחרת שאלתי את בני מה הוא זוכר מאותה שיחה. הוא שתק. כשהזכרתי לו שהשיחה התקיימה בעקבות בקשתו לדבר אתי הניד את ראשו לסמן שאינו זוכר דבר. להוציא מילה מפיו כבר היה לו קשה באותו היום. האם באמת לא זכר, האם פחד להיזכר או  שמא העמיד פנים שאינו זוכר, כפי שקרה גם בפעמים קודמות ?

מיכלי

אודות יותם בן מאיר

נסו גם

זו לא בושה ללכת לקב״ן

היחס של צה״ל לתחום בריאות הנפש משתנה לטובה בשנים האחרונות. כדאי לקרוא את הכתבה המעניינת ...