חובות החברה לעלובי החיים (כתבת רוחמה מרטון, הארץ, 30.12.12)
- 30 בדצמ׳ 2012
- זמן קריאה 1 דקות
אסור להשאיר את הנפגעים ממחלות נפש ללא טיפול רפואי ואת הנפגעים קשות ללא שיקום חברתי.
החטא הקדמון, שישראל חטאה בו באופן קיצוני, הוא הדרה והפרדה בין תחלואת הנפש לתחלואה הגופנית והנכות הגופנית-חושית: הרחקת הטיפול הרפואי מאחריות ושירות קופות החולים, הרחקת האשפוז למוסדות נפרדים, התייחסות סטיגמטית רדופת פחדים לנכי נפש – לעומת אמפתיה, שוויון ומשאבים לנפגעי מחלות גוף ונכויות גוף קשות.
ולכן אנו בארגוני המתמודדים, המשפחות, ארגוני זכויות ושיקום, ואיתנו רבים מאנשי המקצוע וצמרת משרד הבריאות, רואים ברפורמה הביטוחית בבריאות הנפש, שמשלבת אותה בשירותי קופות החולים – הרבה מעבר לסגירת הפערים במשאבים ובשירותים הרפואיים בקהילה: סגירת פערי ענק במודעות ובהתייחסות החברתית לתחלואת הנפש, שפגיעתה קשה במיוחד בדור הצעיר.
כיום הממשלה מתקצבת את האשפוז הפסיכיאטרי באופן גלובלי. אבל כאשר קופות החולים תשלמנה לכל יום אשפוז נפשי של המבוטח, כנהוג באשפוז הגופני, הן תהיינה אחראיות לתנאי האשפוז ולמכלול הטיפול הפסיכיאטרי והגופני (שכיום לא ניתן) למאושפזים, וזאת בסיוע ובבקרה של הממשלה, הציבור ומערכת המשפט. וגם – שילוב מחלקות האשפוז הפסיכיאטרי בבתי חולים כלליים יקבל תאוצה.
מערך השיקום לנכי נפש בקהילה נולד באיחור רב בשנת 2000 בחוק השיקום המצוין והגיע להישגים נכבדים בעשור האחרון, אך עדיין תקוע באמצע הדרך וזקוק למשאבים והרחבת מסגרות השיקום.
מעבר לצו התייחסות אנושית לעלובי החיים, כל זה מהווה תרומה נכבדה לחוסן החברתי והכלכלי של המדינה.
פרופ’ אלי שמיריו”ר עמותת “עוצמה” – הפורום הארצי של משפחות נפגעי נפש
תגובות