“הלילה ממהר לרדת – להבין את ההתאבדות” ספרה של קיי רדפילד־ג’מיסון, מטר הוצאה לאור, 2000

הספר שיצא לאור ב־1999 ותורגם ב־2000 פותח וגם מסיים בגילוי נאות: המחברת מעורבת ושקועה בו מכף רגל ועד ראש. היא מתמודדת עם מחלת המאניה־דפרסיה, עברה ניסיונות אובדניים, השתלמה ברפואה הפסיכיאטרית, מדריכה רופאים וחוקרת בולטת ומעמיקה באקדמיה.

הספר משקף את השילוב הייחודי הזה: הוא מרטיט ומרגש, מקיף ומעמיק, מגמתי במוצהר:

“ידעתי שלא אוכל שלא להיסחף אל ההתמודדות האישית שלי עם התאבדות במשך השנים… רציתי לעשות משהו ביחס למגיפה שאין מדברים בה… התרשמתי כמה מעט הערך שהחברה שלנו מייחסת להצלת החיים של אלה השרויים בייאוש כה עמוק. זוהי אשליה חברתית לחשוב כי התאבדות היא נדירה. היא אינה כזאת… מחלות הנפש שיש להן קרבה כה רבה להתאבדות אינן נדירות. הן נפוצות, ושלא כמו סרטן ומחלות לב, הן פוגעות בצעירים והורגות אותם, ולא בערכים יחסיים.”

חזרתי לקרוא בספר, הפעם בעיון רב ובמגמתיות, כי סוף־סוף הושקה בישראל תוכנית לאומית למניעת התאבדויות שהיא כיום בשלב הפיילוט. האם היא הולכת בכיוונים נכונים ומועילים?

בתיאור הקצר להלן של תוכן הספר אשלב הדגשותיי והערותיי. בספר עשרה פרקים המאורגנים בארבע חטיבות. כל כותר בספר הוא כפול, אחד מהלב ואחד מהראש. החטיבות הן: “מבוא להתאבדות”, “פיזיולוגיה ופסיכופתולוגיה”, “הביולוגיה של ההתאבדות” ו”מניעת התאבדות”.

בפרקים משולבים לא מעט תיאורי מקרים ספציפיים. בנפרד מובאים בהרחבה שלושה סיפורי התאבדות מארה”ב: קדט טיס מצטיין, אלמונית שקפצה לגוב האריות ואישיות מפורסמת של חוקר מרחבי מערב ארה”ב.

התזה המרכזית, שעוברת כחוט השני בכל הפרקים ומאוששת בשפע מחקרים וסטטיסטיקות: ניסיונות אובדניים והתאבדויות הם כמעט תמיד תחנות וסוף טרגי בדרך של סבל וייסורים של מתמודדים עם תחלואת נפש. ההתאבדות היא אפוא הקצה המורבידי של קרחון עלום וענק – קרחון תחלואת הנפש.

“כל המחקרים שנעשו… הצביעו על נוכחות בלתי מעורערת של פסיכולוגיה פתולוגית חמורה אצל אנשים ששמו קץ לחייהם… אובחנו מחלות נפש אצל 90% מבין האנשים שהתאבדו…”

התקשורת יוצרת בדעת הקהל פרופיל מעוות של תופעת ההתאבדות, בהבליטה את המיעוט: התאבדויות סנסציוניות על רקע כישלונות כלכליים, רומנטיים או במאבקי כוח ושליטה – גם בהם לרוב יש רקע של הפרעה נפשית.

בגילאי הבגרות הצעירה (16–40) בארצות מפותחות התמותה ממחלות נפש (ובעיקר מהתאבדויות) עולה על התמותה מכל מחלות הגוף.

פרק שני עוסק בהגדרות ומדדי ההתאבדות. כל מקרה מוות אלים מחייב חקירה יסודית, וחשובה ההבחנה בין תאונה לבין התאבדות – שקביעתה דורשת הוכחות משכנעות לכוונה לשים קץ לחיים.

הספר דן גם בהתאבדות במצב פסיכוטי, בשיטות התאבדות, ברקע גנטי, בשוני בין ארצות ובקשר שבין יצירתיות, מנהיגות ומחלות נפש.

החטיבה הרביעית – “מניעת התאבדויות” – היא תכלית הספר. דרך המלך של המניעה היא מודעות חברתית וטיפול הולם בתחלואת הנפש. דרך זו נכללת במפורש בכל התוכניות הלאומיות למלחמה באובדנות.

הספר מדגיש גם:

* חשיבות הדיווח האחראי בתקשורת.

* הדרכת משפחות וחברים.

* זיהוי מוקדם של סימני סיכון.

* הצורך בתוכניות חינוך והסברה המותאמות למציאות של תחלואת נפש.

הספר נחתם בציווי המשולש:

“הבט בחיים, אהוב אותם והחזק מעמד.”

הערת סיום:

תוכנית המניעה בישראל משנת 2009, בשלב הפיילוט, מתמקדת בנוער ובקשישים ואינה מתייחסת לגילאים הקריטיים של 18 עד 50, לתחלואת הנפש ולהדרכת משפחות וחברים, וזאת בניגוד למסר בספר מחקר זה וגם בניגוד להנחיות ארגון הבריאות העולמי. אפשר וצריך לשנות זאת למען הצלחת התוכנית.

פרופ’ אלי שמיר

יו”ר עמותת “עוצמה”