עוצמה עמותת משפחות לקידום בריאות הנפש
דפנה שלי אהובת לבי וחיי!
לפני כ-50 שנה נולדת תינוקת יפיפייה עם שיער שחור ועיני תכלת, לידה קלה, ילדות רגילה, ילדה טובה ושקטה, שכמעט אף פעם לא סירבת למה שביקשו ממך.
ילדתי הרגישה, אולי רגישה מדי. ידעת להבחין בין מי שמתייחס אליך כאל אדם ובין מי שמתעלם ממך. כשהיית בבית ספר תיכון אמרת לי: “המורה לא רואה אותי כאילו הייתי אוויר”. את ההרגשה כאילו אנשים עם נכות נפשית הם חסרי גוף ונשמה, כאילו אינם קיימים – חווים נכי נפש מהממסד ומיחס החברה בארץ וזה מצער ודורש תיקון.
בגיל בית הספר התיכון התפרצה מחלת הנפש. בהתחלה לסירוגין ולאט לאט הלכה והתפשטה.
חיפשנו והיינו אצל רופאים פסיכולוגים פרטיים וציבוריים אבל לא נמצאה התרופה המיוחלת.
ילדה יקרה שלי! אני גאה בך בכושר העמידה שלך במשך שנים רבות במאבק במחלת הנפש.
יש לך זכות גדולה, ילדתי האהובה, שהפעילות שלי בעמותה עוצמה פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש הפועלת למען שיפור מצבם של האנשים עם בעיות נפשיות היא בזכותך. את נתת לי את הכוח להתמיד במאבק הקשה.
משפטים שאמרת בעת דיכאון, ואף פעם לא אשכח:
“אמא, אפילו העיניים הכחולות שלי נראות שחורות.”
“תתייחסי אליי כמו עציץ, רק תשקי אותי.”
ועם העציצים האלה עבדת בגן הבוטני, החלפת שתילים שנבלו ושתלת בהם שתילים רעננים.
אבל את, הפרח שלי, לא שרדת.
עברת תקופה לא קלה של סטיגמה ובדידות. הקראתי לך את השיר של ביאליק:
על החלון פרח עציץ
כל היום הגנה הציץ
כל חבריו שם בגן
הוא לבדו עומד כאן.
קשה הפרידה וכואבת כל כך.
על משכבי בלילות חלמתי שתמצא תרופה ותחלימי מתחלואי הנפש.
ואחר כך קיוויתי שתחלימי מהסרטן שהתפשט בכל הגוף.
ואני נלחמתי, כל כך נלחמתי, והצלחתי להאריך את החיים בעוד 4 שנים.
ורק רציתי שלא תסבלי.
סליחה ילדה שלי שלא יכולתי יותר.
היי שלום.
נוחי בשלום על משכבך.
אימא שלך