עמוד הבית / משפחות מספרות / מתמודדת עם מתמודד – אם למתמודד משתפת מנסיונה

מתמודדת עם מתמודד – אם למתמודד משתפת מנסיונה

מכתב שהגיע אלינו מאם שביקשה לשתף בניסיונה עם בנה, המתמודד עם פגיעה נפשית.

 

מתמודד הוא שם עכשווי. מחליף את “חולה”.

חולה במחלה – מבריא.

מתמודד – משתקם.

לאימא המילה ‘מתמודד’ מחליקה בקלות רבה יותר מחולה, אבל זה רק למראית החברה, כי כאשר ההתמודדות היא מציאות יום יומית היא תקועה וכואבת.

שנים רבות נמשכת ההתמודדות עד שמאובחנת ונכנסת למסגרת בריאות הנפש.

 

הימים שלו הפכו ללילות,

בית הספר – נפלא למפגש חברים אפשר לפקוד אותו כשמתגעגעים,

להגיע כשמתחשק, לחייך למורים.

טוב, אני חושבת לי, גם תקופת הלימודים שלי הוקדשה להרחבת הידע, אך לא בדיוק במסלול משרד החינוך…

כשהימים הופכים ללילות, משתכנעת שבימים החמים בארצנו להפוך את היוצרות זה הכי הגיוני!

והשעות הרבות מול המסך? זה הגיל וכך כולם…

אז אולי גבולות ואיסורים…? כן נעשו כמה ניסיונות.

כושלים, כי צריך להיות עקביים ומדויקים – וזה לא הצד החזק באימהות שלי.

 

בבית המולה, ארבעה ילדים, כלבים חתולים, שפע חברים, עבודה והחיים.

לא עוצרים להסתכל, להתבונן לבחון…לקלוט שיש מצוקה,

להבין שגבולות הנורמה חורגים.

 

החבילה המשפחתית מתפרקת,

יש בית של אבא ובית של אימא ושפע מרחב להיעלם.

אני עסוקה במלחמות כל כולי, לא רואה ממטר אף אחד,

בעיקר לא את האחד שלהתמודדות שלו נוספה משקולת עצומה של הקרע בין ההורים.

לצבא הגענו מלאי ציפיות, המסגרת, החוקים, העניין יניעו את הגלגלים התקועים, כך קיווינו. המסגרת הצבאית דמתה ליומיום האזרחי שקדם לה: עובדים בלילה, ישנים ביום, כורסת המחשב הביתי התחלפה בכיסא המחשב הצהלי והמסגרת הייתה מאד אזרחית…

לאחרונה שמחתי מאוד לשמוע שהמסגרת הצבאית הפגישה עם אנשים שלעולם לא היה פוגש וזה היה עבורו מאוד מעניין.

משתחררים. גם החברים הטובים שמקיפים.

הם, החברים עסוקים בתכנונים,

חלק הנוסע למזרח והאחר הנוסע לדרום אמריקה.

חבורות חבורות הם נוסעים אל הטיול הגדול.

ואני רואה את הכאב בעיניים הסדוקות.

ושומעת את הדממה. את הקושי לראות את החברים נוסעים.

את אי היכולת להיות איתם גם. את התסכול בלהיות כל כך אחר.

 

השקיעה מתעמקת. הדממה גוברת.

החרדות מתגנבות, ברור לי שהעננה הזאת היושבת בביתי כבר אינה סתם גחמת התבגרות, או תקופת “צינון” אחרי הצבא.

אני חשה וכואבת את כאב השקיעה, אובדת עצות ועם המון סימני שאלה.

 

סביב החגים כולנו שואלים “איפה אתם בחג?” – למה זה בעצם כך כך מעניין את כולם…?

וכשעוברת שנה מהשחרור מגיעות השאלות:

“אז מה הוא עושה? סתם יושב בבית?”….

מה איכפת לכם!!!

תקופה ארוכה אני מתקיפה כמו לביאה הנלחמת על הגורים, מנסה להביעה את התסכול הגדול שלי כי אני באמת לא מבינה ולא יודעת איך לעזור…

לא רואים עליו כלום, אין פצע, צליעה או גמגום.

רק יופי נדיר, עיניים טובות וכואבות, וחיוך קסום.

“תזרקי אותו מהבית” …”תדרשי שיצא לעבוד”….”תגבילי אותו”….”שילך לקנות אוכל בעצמו”…”תראי לו את החשבונות של ההוצאות”….

כולם התכוונו לטוב, אני תרגמתי זאת לביקורת, ביקורת על האימהות שלי:

אני מפנקת יותר מידי, אני לא מאפשרת, לא משחררת, לא יודעת לשים גבולות וכמובן איך יכולתי להיות כל כך עסוקה בגירושין ולא לראות….

הלכתי מתוסכלת וכעוסה על עצמי שאני אימא כל כך גרועה שלא מסוגלת להתוות דרך נכונה לבנה.

 

הכעס מזין את התאים והם הופכים לממאירים.

ההתמודדות שלי עם הסרטן היא מסע מטלטל פיזית ונפשית,

למסע הזה מצטרף גם פחד מצמית!

מה יהיה כשאני לא אהיה?

איך הוא יסתדר? מי ידאג לו? איך הוא יתמודד עם זה?

 

בינתיים אני עוד כאן, מודעת לזמן השאול.

 

ויום אחד זה קורה.

להתמודדות יש שם. יש לה הגדרה פסיכיאטרית.

יש לה קצבה מביטוח לאומי. תרופות. תחנה לבריאות הנפש.

הכאב הפיזי כל כך גדול. הלם ואלם מוחלט. למה ולמה ולמה…

אני מרגישה אבודה כל כך, ובודדה.

מוקפת בשפע של חברים מחבקים אך חומה גדולה של שתיקה.

בריאות הנפש אינה מדוברת.

אני הולכת במנהרה אפלה, לא רגילה להיות כל כך לא מועילה,

כל כך לא יודעת, כל כך כואבת.

אנחנו שוקעים יחדיו

הכול כל כך כבד.

גם הלילות שלי הופכים ללבנים, את רובם אני מסיימת בלי פתרונים.

אני מרגישה שקשה לי לנשום.

כל כך לא רגילה להיות בחוסר שליטה.

 

להתמודד נעזרתי במטפלת מכילה, אי שם במסע המשותף היא אמרה:

“מגיע לו סל שיקום”….

מה???? על מה היא מדברת? סל שיקום זה לנכים….? .

אני חושבת ביני לבין עצמי וכבר מחליטה שכדאי להחליף מטפלת.

המסע שלנו נמשך זמן רב עד שאני שואלת אותה: “איך לא שמעתי אותך”?

“היית בהכחשה!”

אני בהכחשה?!….לשניות בודדות חולפת המחשבה להחליף מטפלת…

שמתחלפת בידיעה שהיא הייתה שם עבורי עם כל העזרה המקצועית האפשרית מושיטה לי יד, ואני בהכחשה!

אני אומרת לעצמי בהבנה שזה חלק מהתהליך.

וכמה טוב שהיום אני כבר במקום יודע.

 

מאי שם מגיחה קרן אור, בדמותה של חברה, ששמעה רמז מחברה,

ששמעה שיחה של חברה…

החברה מתמודדת עם מתמודד!

בשיחתנו הטלפונית הראשונה אנחנו בוכות. בוכות בכאב רב, אבל מהול בשמחה – שמחת הגילוי, האוזן הקשבת ההבנה המופלאה שהתחושות הרגשות, הכאבים, התסכולים זהים – ויש מי שמבין בדיוק רב –

כי זר לא יבין זאת!

קרן האור שלי, האירה עבורי את עולם בריאות הנפש, באור יקרות.

ניסיונה האיר את המנהרה האפלה שלי.

הרגשתי כאילו ניתן בידי שרביט הקסמים של הפיה בעולמו של וולט דיסני,

רק אגע לי קלות בתחום שיקום זה או אחר והקסם יתרחש.

חזרתי להיות עצמי, חדורת מוטיבציה, מלאת תקווה, יעדים, מטרות…

הרמתי כל אבן עם מידע, נברתי שעות במרשתת, הצטרפתי להורים אחרים, שתיתי בצמא כל מידע.

לוקח הרבה מאוד זמן לעכל להבין ולהפנים שמתמודדים  עם בריאות הנפש, והבריאות הזאת מאוד מורכבת.

לוקח פחות זמן לבלון של התקווה להתרוקן ולהתחלף במציאות.

מציאות שמפגישה אותי עם נשמות טובות, אנשי מקצוע מעולים,

שכל הווייתם היא לסייע בשיקום המתמודדים.

במציאות אני פוגשת הורים, כל אחד מעולמות ותרבות שונים, שהמשותף המוליך אותנו יחד הוא הכאב, שהוא קל יותר כשכואבים יחד.

אין כאן מקום לתקווה, זאת אינה הכרזה פסימית, זאת מציאות.

אחרי ששככה ההתלהבות שלי שהנה הנה אני מוצאת פתרון ובא למתמודד גואל…מבינה שצריך להתיישב להתרווח לאחור לקחת נשימה ע מ ו ק ה.

ולצאת לדרך לא ידועה. תהליך ומסע ארוך.

 

ומהי הדרך הנכונה?

איך נדע שזוהי התרופה הנכונה?

איך עוברים את היומיום?

מדוע האוזן כל הזמן כרויה לשמוע אות וסימן שיש תזוזה, נשימה?

ולמה בעבודה יש לי בבטן “פינת דאגה” קבועה?

ואם לא נוח לו שבאים אנשים הביתה, אז להזמין חברים או לא…?

מה להכין לאכול, מה לקנות לו, הוא כל כך רזה…

מוצאת את עצמי בולשת אחר המזון ומעירה בחיל ורעדה…

להעיר? לא להעיר? לבקש? לדרוש? לכעוס?

 

אני הולכת בצעדים כבדים. כתפיי כפופות מהעומס.

אני כל כך לבד. רוצה לפעמים כתפים לצידי להניח את המשקולת, לנשום.

לדבר את עצמי לדעת בקול רם כשמישהו מקשיב מכיל ויודע. מחבק.

להתייעץ, להחליט ביחד, ליהנות מרגעים של התקדמות…לחיות.

 

אביו? בחר להיות אבא בדרכו. עוצרת ולא מוסיפה…

עוצרת את הכאב של בחירתו.

 

נוצרת רגעי קסם שמחה גאווה והנאה, הם קטנטנים ובודדים.

הם ממלאים אותי באושר, רגעים בהם חוויתי “יציאה מהבועה” ודאגה לשלומי, עיניים משירות מבט ושואלות איך היה יומי, ישיבה שלך במרפסת עם החברים,

חיוך אוהב לכלבה, הקשבה מוחלטת, הדרך המיוחדת בה אתה אומר לי לא,

פינת הישיבה במרפסת. חיבוק אחים. אוצר הידע הבלתי נדלה שאתה שולף כלאחר יד.

והרגע שבו אמרת: אני רוצה!

 

אני יודעת שנמצא את הדרך!

 

מוקדש באהבה רבה להורים שעוד לא יודעים.

אמא מתמודדת

אודות יותם בן מאיר

נסו גם

צריך מד”א נפשי ומענים למצבי משבר ותחלואה מורכבת – סיפורה המרגש של משפחה

קשה לי לכתוב, ולא בגלל שקשה לי להיחשף. קשה לגעת בפצע הזה בכל פעם מחדש. ...