עמוד הבית / חדשות / תגובת חברי וחברות עוצמה לדבריו של פרופסור לבקוביץ’

תגובת חברי וחברות עוצמה לדבריו של פרופסור לבקוביץ’

פרופסור חיליק לבקוביץ’, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב, העלה לפני יומיים (ה2.8) תגובה לפוסט של דליה וירצברג-רופא, שעסק באשפוז בכפיה. בתגובה שלו הוא הביע עמדה, שתקפה את משפחות המתמודדים. הנה צילום מסך של מה שכתב שם (ליחצו עליו בכדי להגדילו):

צילום מסך פייסבוק לבקוביץ

את עמדת עוצמה בנושא תוכלו למצוא בקישור הבא (לחצו כאן). בנוסף, התגובה של פרופסור לבקוביץ’ נמחקה כעבור מספר שעות, אך בינתיים נחשפו אליה בני משפחות רבים. אספנו את תגובותיהם, כפי שהגיעו אלינו ביומיים האחרונים, מאחר ולא התאפשר להם להגיב לה ישירות – הן משום שנמחקה והן משום שלרבים מאיתנו אין חשבון פייסבוק (רוצים להוסיף את תגובתכם? כתבו אלינו לozmawebsite@gmail.com):

  • וואוו, תגובה זו של פרופסור לבקוביץ’ מחזירה שנים אחורה את המערכת, שנים אחורה את התפישה שהמשפחה היא הבעיה של מערכת המיסוד הפסיכיאטרי.
    חזרנו שנים אחורה משיתוף בין כל הגורמים, להטחת האשמות כלפי המשפחה ויצירת הפרדה. ושוב… המשפחה מודרת. פוסט זה מחזיר נשכחות בה המשפחה מפריעה כשמתערבת בטיפול והמשפחה אשמה כגורם המחלה.
    שנים מנסים לשנות תפישה מוטעית זו שאין לה בסיס. ומבינים בשנים האחרונות עד כמה המשפחה היא חלק חשוב בהחלמה ולומדים להקשיב למשפחה כמטפלת ראשית.
    בשנים האחרונות מודים במערכת הפסיכיאטרית שיש מקום ל- קול של המשפחה. מבינים שהמשפחה היא גם מומחית ולא רק הפסיכיאטריים, מומחית כמטפלת ראשית, יומיומית של בן המשפחה היקר לה, המתמודד.
    והנה שנים רבות של שינוי איטי בתפישה, מתפוצץ בפנים בפוסט קצר של פרופסור לבקוביץ.
    השד יצא מהבקבוק !!! יצא מהבקבוק שד האשמת המשפחה ועל ידי מי?
    ע”י פסיכיאטר נאור שמנהל בית חולים, שמכיר את המטופלים, ששומע את המשפחות אך מסתבר שומע ולא ממש מקשיב. אם אומר ש”המשפחה כופה אליהם אשפוז…” אז המסקנה היא אטימות למילים שלהם, אטימות למצוקה ואטימות לניסיון הבנה של: מאחורי הדברים של המשפחות.
    ואם ניתקלת פרופסור לבקוביץ באמירה של בני משפחה שמבקשת, שמתחננת, שזועקת לאשפוז כפי שכתבת, אז אולי תקשיב להם ולא רק תשמע אותם.
    כי הרי הלך הרוח השתנה (או שאני טועה) והלך הרוח כיום הוא שיתוף והקשבה לכל הגורמים כולל המשפחה.
    אז יש לי פתרון לפרופסור לבקוביץ ומקווה שהפרופסור לא מייצג את כל הפסיכיאטריה, פתרון לעוד כמה שחושבים עדיין על פי הפרקטיקות והאשמות בסגנון “האם הסכיזופרנית” פתרון פשוט:
    בכל פעם שאתה מרגיש לחץ של משפחה, אתה מוזמן לבית המשפחה הזועקת, הלוחצת, המתחננת לבלות עם המתמודד והמשפחה בביתם למשך 48 שעות (זמן הסתכלות) ואולי גם אתה תגיע לבית חולים ותזעק, תתחנן ותלחץ על אשפוז.
    ואולי אם היה פתרון מתאים לכל המקרים דרך קופ”ח ובקהילה, לא היה צורך להגיע לבתי חולים. כי הרי יש מתמודדים שחיים יפה בקהילה עם תמיכה אך לא כולם מצליחים להגיע לרמה כזו. הפתרונות בקהילה לא מקיפים את כל המקרים ולא נותנים מענה לכל מתמודדי הנפש.
    פרופסור לבקוביץ אולי אתה חושב שזה תענוג לאשפז ילד/אח/הורה בבית חולים וזה הפתרון האידיאלי שעליו כל בן משפחה-מטפל, חולם. אם זה מה שאתה חושב אתה טועה ובגדול !!!
    שנים רבות חלפו, עבודה קשה משותפת נעשתה בשטח אך מילה אחת שיושבת שם בפנים לפרופסור מומחה למחלות נפש, יכולה למחוק דרך ארוכה ותמימה של אמונה בשינוי משותף. (איילה, פעילת עוצמה).
  • כמומחה למחלות בריאות הנפש, וכמנהל בית חולים פסיכיאטרי, איזה פתרון רפואי יש לך לחולים שאינם מבינים את מצבם? כאשר אין פתרונות במערכת קופות חולים? כאשר אין אלטרנטיבות בקהילה? כאשר אין רפואה בקהילה במצבי משבר? כאשר אין מד”א נפשי? כיצד אתה יכול כרופא לשבת בשקט, ולכתוב את מה שכתבת?
    אנו רואים בכך התנערות מבחינה רפואית, הזנחה מבחינה מוסרית, והפקרת החולים ומשפחַותיהם
    ! (יוכי, פעילת עוצמה).

  • לפני שלושה שבועות הותקפה אם בת 56 על ידי בנה החולה, היא עדיין מאושפזת במצב קשה אך יציב. לא היה זה אירוע ראשון מסוגו. הבן שוחרר מאשפוז בבאר – נס שבוע וחצי קודם לכן. שלושה ימים לפני האירוע התייצב ביוזמתו בבית החולים לבדיקה, שם נמצא כי לא נשקפת ממנו מסוכנות מיידית (ראה כתבה של גיא פלג בעיתון הארץ מיום 25.7.18). בנסיבות אלה לא הייתה מזיקה קצת צניעות לפני הקביעה שמשפחות כופות על בית חולים המשך אשפוז בניגוד לשיקול דעת רפואי.
    לא רק שמשפחה אינה יכולה לכפות אשפוז על איש, דבריה אפילו אינם מצדיקים הוראת בדיקה על ידי פסיכיאטר מחוזי. על כפיה יכולים להחליט רק פסיכיאטר מחוזי או ועדה פסיכיאטרית, שרוב חבריה פסיכיאטריים, והם עושים כן על פי שיקול דעתם הרפואי.
    כאם שהנושא בנפשה אני מנסה לשכנע שהמחלקות בבתי החולים צריכות להראות אחרת. נראה שלדידך במחלקות אין דופי, אלא בבאים בשעריהן. אתה ודאי ער לכך שביטול הכפיה יותיר ללא מענה אוכלוסיות גדולות, שמאפייניהן מאד מסויימים.
    האם אינך רוצה טיפול טוב יותר? האם אתה פשוט מתנגד לכפיה, כעניין עקרוני? האם יש לך מענה לכך שביטולה יביא חלק מההחולים לעבריינות, בעוון מחלתם, ואינך מודאג שחלקם יהפכו לדרי רחוב או יאבדו צלם אדם?
    צפיתי בסרטון המתעד הרצאה שנתת בועדה משודרת בלשכת עורכי הדין. טענת שם ששיקול דעתך הרפואי מעוגן בכך שיסוד הכפיה שולל את יעילות הטיפול. אז תיקנת, כאילו טעות בהיסח הדעת, כי לא הוכחה יעילותו של טיפול בכפיה, ויחי ההבדל שבין שני אלה. הרי לא יכול להיות מחקר שיוכיח את יעילות הטיפול, בהעדרה של קבוצת ביקורת, ולא שמעתי ממך אף פעם הסבר של ממש מדוע יש אחיזה להשערה של חוסר יעילותו של טיפול בכפיה (ניסיון החיים שלנו מלמד אחרת).
    ואם אתה מוטרד מאלה, הרי גם לא הוכח שתרופות פסיכיאטריות אינן גורמות, להחמרה בטווח הארוך, ויש לכאורה יסוד לטענה שכך, לפחות בחלק מהמקרים, וחרף זאת, זו היא פרקטיקת הטיפול “אצלכם”, לשון הרבים שבה אתה נוקט בפוסט.
    יש פער בלתי נסבל בין אופן ההתבטאות שלך בפוסט לבין הרטוריקה המכירה במעמד המשפחה כמטפל עיקרי במתמודדים. כנראה שבעיניך גם תובנה זאת מצויה מחוץ לתחומי הרפואה.
    והעיקר, איזה תועלת תצמח מלשסות את אלה באלה, ביצירתם של סטראוטיפים, של טובים ושל רעים.
    המתמודדים ומשפחותיהם, ללא שבחרו בכך, ואנשי המקצוע, מכירים מקרוב את הסבל הכרוך במחלות הנפש, ואני משערת שיודעים היטב כי ניתן היה לצמצם את היקפי האשפוז בכלל, ואת היקפי האשפוז הכפוי בפרט, לו אך היו בתי החולים נראים אחרת, ואם היו בנמצא האמצעים שיכולים לתת מענה, בקהילה, למניעת הסלמתם של מצבי משבר למצב בו אין מנוס מאשפוז. מן הראוי היה שכולנו נשתף פעולה להשגתם של אלה. (שלומית, פעילת עוצמה)

אודות יותם בן מאיר

נסו גם

בוטל תע”ס 1.9 – תקנה חדשה המותאמת למתמודדים ובני המשפחה נמצאת בשלבי ניסוח

בוטל תע”ס 1.9, אותה תקנה ברווחה, שמנעה ממתמודדי נפש ומשפחותיהם לקבל שירותים מלשכות הרווחה,. “עוצמה” ...