עמוד הבית / חדשות / ללמוד להיות בלשית – אמא של נפגע נפש

ללמוד להיות בלשית – אמא של נפגע נפש

ירושלים. 9.8.2019.

את התעלומה הגדולה מה מתחולל בראשו של בני – איני מסוגלת לפתור.

תעלומות קטנות למדתי לפתור:

פרחים שבני קנה לשבת והניח באגרטל התחילו  לנבול עוד לפני השבת. הבלשית שבי גילתה שבאגרטל, שבני הניח על השולחן בטקס חגיגי, חסרו מים…

תעלומה גדולה יותר: על איזה ספסל בעיר בני ישב ולא זז, גם כשהלילה ירד?

בגלגולו הנוכחי בני משוטט בדרכים משמונה בבוקר עד תשע בערב ברצף, עשר עד שתים עשרה שעות רצופות! כנראה זה מרגיע אותו. בשגרה (מהי שגרה אצלו?) הוא חוזר לקהילה התומכת שבה הוא מתגורר סביב 21:00.

אמש לקראת עשר בערב התברר לי שטרם חזר. חששתי שמא נתקע, שבוי בהתקף חרדה משתק. אני יודעת שחוץ ממני אין מי שיחפש אותו, והוא עלול לבלות את הלילה בחוץ.

אני נותנת לעצמי “צו שמונה”: מיד לאחר שחזרתי הביתה וחלצתי נעליים כדי לנוח אני נועלת אותן בחזרה, מצטיידת בסוודר, כי כבר לילה וקר, נחושה לצאת לחיפושים.

בטלפון החכם יש לי אפליקציה המרמזת על מקומו של בני, אך לא בדיוק. ייתכן גם שבטרם הגיעי אל האזור שבו שהה ללא תזוזה הוא כבר זז משם, ואיאלץ לשוב לביתי ריקם. בכל זאת אני יוצאת למסע החיפוש.

אין לי מיומנות בהרכבת חלקי פאזל, ובכל זאת אני אוספת את כל הרמזים שבידי ומחליטה לחפש באזור מסוים, במרחב מוגדר.

לפני צאתי לדרך אני מתקשרת להוסטל כדי לוודא שבני טרם חזר . אכן טרם חזר!

איני יודעת היכן הוא, מה מצבו, ואם ישתף איתי פעולה. אני מבקשת שיהיה מדריך ער לכשיחזור, ומקבלת את התמיכה הזאת, מה שגורם לי להרגיש, שאיני לגמרי לבד במערכה הבלתי אפשרית –  להיות אימא לבן חולה, עמיד לתרופות, ש”בוחר” להעביר את ימיו בשיטוטים ברחובות ירושלים.

הפעם, עבודת הבילוש צלחה. אני מוצאת את בני על ספסל בפארק, חמש שעות לא זז ממקומו, והוא שמח שהגעתי, שואל למה המכונית לא קרובה יותר, ושמח להיכנס אליה כדי לחזור להוסטל.

איני טובה בפתרון חידות. בית ספר לבילוש לא היה בוחר בי, אבל אני יודעת לאבחן מתי יש מומנטום לתקשורת ביני לבין בני, שכמעט פסק לתקשר עם העולם. אני יודעת לאבחן מתי ה”לא” שלו הוא “לא” ומתי הלא הוא חצי “כן”. אני מרגישה מתי לתמרץ אותו ומתי להניח לו, ולומדת איך למנוע הזנחה וסיכונים מיותרים. הדבר דורש תשומת לב לפרטים הקטנים ביותר, ומיקוד בו ובסביבה הרחבה יותר.

האינסטינקט האימהי עובד, וגם האהבה הגדולה לבני, שמצבו אינו מתייצב לאורך השנים, אלא מידרדר והולך. ועדיין חשוב לו מאוד לחיות בקהילה, וגם לי חשובה האוטונומיה שלו, למרות  הסיכונים הכרוכים בהתנהלותו הנוכחית.

אף שאני עושה מאמצים מחשבתיים רבים, איני מצליחה להבין מה מתחולל בראשו של בני.

כמו כן איני יודעת מתי תצוץ התעלומה הבאה, ואזדקק לכישורי הבילוש, הנרכשים ביזע ובדמעות.

אני כן יודעת שאהיה תמיד לצדו של בני, כל עוד יתאפשר לי.

מיכל

אודות יותם בן מאיר

נסו גם

אירועי ספטמבר למשפחות המתמודדים

1. פרויקט דו שיח – סיפורים מהלב על הנפש. פרויקט במסגרתו מתמודדים מספרים את סיפורם ...