עמוד הבית / חדשות / החמרה – פוסט חדש בבלוג של מיכלי

החמרה – פוסט חדש בבלוג של מיכלי

3.5.2018

אני זוכרת את ראשית תהליך ההחמרה במצבו של בני במועד של יום העצמאות לפני שנה, הלכנו למופע מבוקש בתאטרון, ולפתע, באופן בלתי צפוי בני נעלם.

במהלך השנה ההיעלמויות הפתאומיות והלא מוסברות שלו הלכו ותכפו.

בשלב מסוים, בני נשאר לישון בחוץ, לא אכל באופן מסודר, לא לקח תרופות – ובכך חשף את עצמו לסיכונים, עד שנזקק לאשפוז בבית חולים.

לאחר חודשיים של אשפוז עם תוספת תרופות, קשה לראות שיפור משמעותי, כלומר, התרופות, שפוגעות בגוף, לא בהכרח מרגיעות מחשבות, קולות, וחוסר שקט, כנראה הוא “עמיד לתרופות”.

עשרים ושש שנים ועוד חצי שנה מאז ההתפרצות של הסכיזופרניה – המחלה עדיין סוערת מאד, ולאף אחד מן המומחים אין מענה.

בימים אלו בני, החי בהוסטל, יוצא בכל יום מוקדם בבוקר וחוזר רק מאוחר בלילה, לאחר שעות ארוכות של שיטוטים וגמיעה של קילומטרים רבים, ואי אפשר לדעת מה מעשיו במשך היום. דומה שהוא הולך, סובב והולך, כמי שכפאו שד.

גם כשרגליו נפצעות ומעלות יבלות, הוא ממשיך לצעוד, אפילו במזג אויר קיצוני, הוא ממשיך לשוטט.

נוסף לכך, בני החל להשתמש ביד שמאל בלבד, למרות שידו הימנית הייתה דומיננטית עד עתה.

הצוות ואנוכי למדנו, שאי אפשר לעצור אותו, גם אם צפויים קשיים ומכשולים בדרך.

בני לא מאפשר קשר עם אף אחד מאוהביו בעת הליכתו. דומני שהוא נותן אמון רק במחשבותיו ובקולות שהוא שומע, ולא בנו הרוצים בטובתו.

בני שומר את עולמו הפנימי לעצמו בסודיות גמורה, אינו מדבר ואינו משתף, גם אינו מתלונן בדיבור – מה שמקשה לתת לו את הסיוע הנדרש.

רק לפני כשנה, כל סוף שבוע (בסיוע שלי) הוא היה בוחר ומארגן את תוכניות השבוע שלו, ומקפיד על יישומן. בימים אלו הוא פועל מתוך רצונות ודחפים של אותו הרגע, ואין חיבור ואין גשר בין דיבור למעשה, בין תיכנון ליישום, בין מציאות לבין מה שמתחשק לו. התרופף הגשר הדק שחיבר בין היום לבין המחר, בינו לבין האחר. עדיין קיימת אפשרות בידי להשפיע עליו באופן מיטבי, כל עוד אני נמצאת בסביבתו, בקרבה פיסית של ממש, וזה קורה בסופי שבוע ובחגים.

ואני, האמא, חווה זירה שקשה לחיות בה לאורך זמן. אני מרגישה שהקשיים שלי בעבר בליווי ובסיוע לבני מתגמדים לעומת הקשיים הנוכחיים. העתיד מדאיג במיוחד אם ההחמרה תימשך. קשה מאד לחיות בחוסר וודאות שכזה. בני יוצא בבוקר למסעותיו, ואין בטחון שיחזור בערב בשלום. קשה לחיות בידיעה שהמצב מחמיר והולך ואין מה או מי שיסייע.

להזכירכם, בני צעיר, מוכשר, יפה, חכם ותרבותי. המחלה שאינה נעצרת נוגסת בו ללא רחם.

מה ניתן לעשות מלבד לעבוד בצוות שאכפת לו, לנסות להבין את התנהגותו הלא מובנת, למנוע “נפילות” נוספות ולתמוך במה שניתן לתמוך?

בינתיים, אני החילונית מתפללת ומבקשת שתהליך ההחמרה ייעצר, ונחזור למצב הקודם-הלא -קל שבו היה שרוי בני לפני שנה. כמו כן אני מתפללת, שיעמדו כוחותיי להמשיך ללוותו מקרוב, ולזכות לראות התייצבות כלשהי המאפשרת חיים מכובדים בקהילה.

קשה לקבל שמדובר ב”דרך ללא מוצא”. אני פונה לכל מי שיודע או חושב שיודע, וכמובן למומחים, ומבקשת : תרופות יעילות, פרוצדורות רפואיות, שיטות אלטרנטיביות, ניסים ועוד. אני רוצה להאמין שיש עדיין מה לעשות כדי למנוע את המשך ההסלמה, וכדי לשפר את מצבו של בני.

מיכלי.

לבלוג של מיכלי ובו משתפת מיכלי מחייה כאם למתמודד:

http://www.abiliko.co.il/index2.php?id=7683&lang=HEB

אודות יותם בן מאיר

נסו גם

סליחה על השאלה | הצצה לעולמם של מתמודדים עם מחלות נפש

התוכנית ששואלת כל מה שתמיד רציתם לדעת אבל חששתם או לא יכולתם לשאול. הצצה כנה ...